מנחם גולן מספר על "קזבלן"(הסרט)

"עלם ועלמה"- מנחם גולן

מנחם גולן מספר על "קזבלן"(הסרט)

"חיים" שכאלה עם מנחם גולן

ולנו יש פלאפל – נסים גרמה

אלדורדו – ריקה זראי

VTS 01 1

ציטוטי מנחם גולן ז"ל

מנחם גולן

מנחם גולן

מנחם גולן (באנגלית: Menahem Golan; נולד ב־31 במאי 1929), מפיק ובמאי קולנוע בישראל ובארצות הברית, ואחד מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלי. הפיק כ־200 סרטים וביים 44. חתן 8 פרסי כינור דוד ופרס ישראל לקולנוע (1999).

• "כל עוד לא תשתנה שיטת עידוד הסרטים, אנחנו די בצרות, כי היום אין כמעט דרכי מימון לסרטים שלא מקבלים את עזרת הקרנות. אם אני אצלם עוד סרט ביפו, זה יהיה סרט פופולרי, סרט שמיועד לקהל שדומה לקהל היפואי. יש לי סיפור מוכן לסרט כזה אבל קרוב לוודאי שלא אקבל את התמיכה מהקרן. מכל עשרות הסרטים שעשיתי בארץ, קיבלתי תמיכה רק פעם אחת – עם 'השיבה מהודו' – והרגו לי את התסריט. אסור שתהיה צנזורה ליוצר, ככה לא עוזרים לתעשיית הקולנוע המקומית. אני הרי פיתחתי פה את תעשיית הקולנוע, על זה כולם מסכימים. יורם גלובוס^(וצ) ואני היינו הראשונים להביא את הקולנוע הישראלי לעולם, אז לא מגיע לי לקבל את העידוד? אבל אני עוד אבוא לצלם ביפו, זה אני מבטיח. אני אמשיך לעשות סרטים כל עוד אני עומד על רגליי." ~ על כמיהתו להמשיך וליצור סרטי קולנוע ישראליים ("גולן, מאז ולתמיד", באתר ynet,‏ 28 באפריל 2009)
• "מי הם אותם לקטורים שישפטו? יש קונפליקט בין אלה שמצד אחד בוחרים לעודד קולנוע ומצד שני מוכתבים על ידי הביקורת. את 'השיבה מהודו' הביקורת קטלה, אבל הקהל אהב. במשך שנים הם (המבקרים) קוראים לסרטים שלי סרטי בורקס, ולא מבינים שמה שאני עושה זה סרטי פולקלור, סרטים שמראים את כור ההיתוך הישראלי, את הבעיות שקיימות בחברה הישראלית. אני אומר לממשלה שלא תיתן כסף, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה. מאה מיליוני השקלים האלה שדורשים האמנים, ייחסכו מזקנים, ילדים ואנשים שרעבים ללחם. אני בעד לסגור את הקרנות, לשלוח את כל העובדים בהם הביתה, ולהטיל מס קטנטן על סרטי הקולנוע הבינלאומיים שמגיעים לישראל, שאותו יעמידו כקרן לתמיכה בסרטים ישראליים. זו שיטה שעבדה בעבר ועובדת עדיין בכל העולם – קרי, את חלוקת הכסף מהמיסוי יעניקו על־פי 'שיטת הרגליים' (מספר האנשים שצפו בסרט). מדובר על בין 10 ל־15 אחוזים מהסרטים שנתמכים, ובעיני זו שיטה קלוקלת. אני בעד דמוקרטיה בקולנוע, בעד החלטת הקהל. כשיש קהל יש אמנות, כשיש קהל הסרט מופץ בעולם, מפני שמפיצים אוהבים סרטים שמביאים קהל. איבדנו את הקהל הישראלי בדרך, בין היתר בשל התעסקות אובססיבית בקולנוע פוליטי. מלחמה, פלסטין, ישראל, שמאל וימין אלה נושאים שהעולם אוכל מדי יום בטלוויזיה, כשאתה הולך לקולנוע אתה רוצה גיבור שתוכל להזדהות איתו. יש לנו סופרים נפלאים, אפשר לשאוב רעיונות מהספרות, כי בסופו של דבר סרט צריך סיפור טוב." ~ מותח ביקורת על שיטת התמיכה הכספית ליצירת סרטים בישראל (מרב יודילוביץ', "תמיד אותו חלום", באתר ynet,‏ 28 במאי 2003)

מנחם גולן 31 במאי 1929 – 8 באוגוסט 2014

מנחם גולן

מנחם גולן 31 במאי 1929 – 8 באוגוסט 2014
מנחם גולן, בוורלי הילס, 2008
מקצוע	מפיק ובמאי

מנחם גולן (באנגלית: Menahem Golan; ‏31 במאי 1929 – 8 באוגוסט 2014) היה מפיק ובמאי קולנוע בישראל ובארצות הברית, ואחד מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלי. הפיק כ-200 סרטים וביים 44. חתן 8 פרסי כינור דוד ופרס ישראל לקולנוע (1999). הוא נפטר ב-8 באוגוסט 2014.

קורות חיים

תחילת דרכו

נולד בטבריה בשם מנחם גלובוס לנוח ודבורה, שעלו מפולין בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהמשך עִברת את שם משפחתו לגולן, כאשר היה מראשוני החניכים בקורס טיס של חיל האוויר. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות בעמק הירדן ובשחרור העיר טבריה. לאחר המלחמה נסע גולן בן העשרים ללמוד תיאטרון בלונדון, סיים בהצטיינות את ‏אקדמיית לונדון למוזיקה ואומנויות דרמטיות (L.A.M.D.A) והמשיך בבית הספר הנודע אולד ויק (Old-Vic school).

כשחזר ארצה כעבור שלוש שנים התקבל כעוזר-במאי ב"הבימה". הוא ביים הצגות של אפרים קישון ויגאל מוסינזון, ביים הצגות בתיאטרון המטאטא והקים את תיאטרון "השדרה", שהעלה את המחזה המצליח "עליזה מזרחי". כמו כן הקים תיאטרון לילדים בשם "תילון".

ב-1960 נסע להשתלם בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק והצטרף לקבוצה שעבדה עם המפיק והבמאי רוג'ר קורמן.

במאי קולנוע

ב-1963 חזר לארץ וביים את סרטו הראשון, "אלדורדו", בהשתתפות חיים טופול וגילה אלמגור. הסרט זיכה אותו בפרס כינור דוד. ב-1964 ביים את "דליה והמלחים", ובאותה שנה החל לשתף פעולה עם בן-דודו יורם גלובוס. השניים הקימו את חברת ההפקות "סרטי נח" (על שם אביו של גולן). גלובוס כמפיק ומפיץ וגולן כבמאי ומפיק יצאו לדרך ארוכה, כשאחת ממטרותיהם היא לפרוץ לשוק הבינלאומי. במהלך שנות ה-60 וה-70 הם הפיקו עשרות סרטים, חלקם מהמשפיעים והאהובים ביותר בקולנוע הישראלי: "סאלח שבתי" (1964) של אפרים קישון, "אני אוהב אותך רוזה" (1972), "הבית ברחוב שלוש" (1973) של משה מזרחי, "אסקימו לימון" (1978) של בועז דוידזון. בתקופה זו ביים גולן סרטים רבים רבים, בהם "פורטונה" (1966), "999 עליזה מזרחי" (1967), "מרגו שלי" (1969), "מלכת הכביש" (1970), "לופו" (1970), "קזבלן" (1973) ו"מבצע יונתן" (1977). הסרט "מבצע יונתן" הצליח בעולם והיה מועמד לפרס אוסקר ולגלובוס הזהב.

במאי ומפיק בהוליווד

ב-1978 עברו גולן וגלובוס להוליווד ורכשו את חברת ההפקות הקטנה קנון גרופ. ב-1980 הפיקה החברה סרט בשם "התפוח", מחזמר מדע בדיוני המתרחש בשנת 1994; סרט זה מופיע לעתים קרובות ב"רשימת הסרטים הגרועים ביותר בהיסטוריה". לאחר מספר כישלונות, התחילה חברת קנון להצליח, ותוך כמה שנים קנו לעצמם גולן וגלובוס מעמד של מפיקי-על. ב-1986 ביים גולן בישראל את סרטו ההוליוודי "מחץ הדלתא". ב-1987 הגיעה חברת "קנון" לשיא כשהפיקה 35 סרטים בשנה זו בלבד, בהם "מעבר לשיא" עם סילבסטר סטאלון. באותה שנה גם הפיק גולן את סרטו של גודאר, "המלך ליר", אחת מכמה הרפתקאות של סרטי "איכות" שאליהן נכנס גולן לצד סרטי המתח והפעולה הרבים, שבהם כיכבו כמה מהתגליות של גולן, בהם צ'אק נוריס, ז'אן-קלוד ואן דאם, ושרון סטון.

בסופו של דבר חברת קנון נכנסה לחובות ונמכרה. גולן נפרד מגלובוס והקים בעצמו את חברת "סרטי המאה ה-21", איתה הפיק בין השאר את "קפטן אמריקה" (1990). החברה נסגרה, והוא שוב הקים עם גלובוס שתי חברות נוספות שגם נסגרו, והשניים שוב נפרדו.

בשנות ה-80 הקימו גולן וגלובוס בארץ את אולפני ג.ג. וכן רשת של בתי קולנוע.

חזרה לישראל

באמצע שנות ה-90 שב גולן לישראל והחל לביים מחזות זמר. בין מחזות הזמר שהציג היו "עוץ לי גוץ לי", "זורבה היווני", "עליסה", "אנני", "אוליבר טוויסט", "היפה והחיה". המצליח בהם היה "צלילי המוזיקה" בכיכובה של חני נחמיאס.

גולן החזיק בחברת "ניו קנון", שבמסגרתה ביים בין השאר את "השיבה מהודו" (2002) על פי הרומן הנודע של א. ב. יהושע. בשנת 2005 יצא סרטו "ימים של אהבה" החוזר אל ז'אנר הבורקס.

בשנת 2007 יצא סרטו " ריקוד מסוכן" והחלו צילומי סרטו החדש של גולן "הכתובה" המבוסס על המחזה "הכתובה" של אפרים קישון משנת 1959.

בשנת 2008 הקים מחדש את "תיאטרון השדרה" הישן שלו ושב להפיק הצגות כמו "עליזה מזרחי", "אוליבר טוויסט", "טופל'ה טוטוריטו", "הרשל'ה" ו"ר' הרשל".

בדצמבר 2010 נעצר לאחר שטס לחו"ל למרות שעומד נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. בראיון לנדב בורנשטיין בחדשות 10 סיפר ששוטרים היכו אותו כשחזר לארץ, ושעומדים נגדו חובות של מאות אלפי שקלים. באוקטובר 2013 מעד גולן ונפל ברחוב ונחבל בראשו, הוא אושפז במצב חמור בבית-החולים. על אף מצבו הקשה הגיע גולן באמבולנס, על כיסא גלגלים, לפרמיירה של מחזמר בהפקתו – "אלדוראדו", על פי יגאל מוסנזון, בכיכובם של מירי אלוני ומני פאר.

במסגרת רצועת התעודה "הסיפור האמיתי" של הערוץ הראשון הופק סרטו של דורון ערן, "גרסת הבמאי", העוסק בגולן.‏^[1]

פרסים והוקרה

• פרס כינור דוד – שמונה פעמים, בהן:
  • תשכ"ד – במאי הקולנוע של השנה, על "אלדורדו".‏^[2]
  • תשכ"ה – על "שמונה בעקבות אחד".‏^[3]
• 1994 – פרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים.
• 1999 – פרס ישראל לקולנוע.
• 2007/8 – פרס הוקרה מיוחד במסגרת פרס הבמה לילדים ונוער.
• 2014 – תואר יקיר העיר תל אביב יפו.

סרטים ישראלים שביים

1963 – "אלדורדו" 1964 – "שמונה בעקבות אחד" 1964 – "דליה והמלחים" 1966 – "פורטונה" 1967 – "עליזה מזרחי" 1968 – "טוביה ושבע בנותיו" 1969 – "מרגו שלי" 1970 – "הפריצה הגדולה" 1970 – "מלכת הכביש" 1970 – "לופו" 1971 – "כץ וקרסו"

1972 – "שוד הטלפונים הגדול" 1972 – "הבריחה אל השמש" 1973 – "קזבלן" 1977 – "מבצע יונתן" 1979 – "הקוסם מלובלין" 2002 – "השיבה מהודו" 2005 – "ימים של אהבה" 2007 – "ריקוד מסוכן" 2008 – "הכתובה"

סרטים ישראלים שהפיק (רשימה חלקית)

1964 – "סאלח שבתי" 1964 – "שמונה בעקבות אחד" 1967 – "פורטונה" 1968 – "נס בעיירה" 1968 – "טוביה ושבע בנותיו" 1969 – "מרגו שלי" 1970 – "לופו" 1970 – "הפריצה הגדולה" 1971 – "מלכת הכביש"

1972 – "עליזה מזרחי" 1972 – "אני אוהב אותך רוזה" 1973 – "הבית ברחוב שלוש" 1974 – "קזבלן" 1974 – "אבו אל בנאת" 1976 – "משפחת צנעני" 1976 – "לופו בניו יורק" 1977 – "מבצע יונתן"

1978 – "אסקימו לימון" 1979 – "נישואין נוסח תל אביב" 1979 – "יוצאים קבוע" 1979 – "המלאך מלובלין" 1980 – "אמי הגנרלית" 1981 – "שפשוף נעים" 1983 – "הרקולס" 1985 – "עדות מאונס"

1978 – אדיס דה פיליפ, מייסדת, מנהלת ובמאית האופרה הישראלית (נולדה ב-1912)

אדיס דה פיליפ

אדיס דה פיליפ בשנת 1958

אדיס דה-פיליפ ושמחה אבן-זהר ביום חתונתם, אוגוסט 1950

לוחית זיכרון על ביתה של אדיס דה פיליפ ברח' ארבע ארצות 2 בתל אביב

חורשת אדיס דה פיליפ ברמת חן, רמת גן

אֶדיס דה פיליפ (Edis de Philippe;‏ 21 במאי 1912 – 16 ביולי 1978) זמרת סופרן ישראלית, מייסדת האופרה הישראלית, המנהלת והבמאית שלה מהקמתה ועד פטירתה.

קורות חייה

תחילת דרכה

דה פיליפ נולדה בניו יורק בשם יהודית (אדית) שטראוס דה-פיליפ, בת לסוניה-אסתר לבית גרדשטיין ולדוד דפיליפוב, שניהם ילידי אוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית) שהיגרו בילדותם לארצות הברית. השם יהודית שטראוס ניתן לה לזכר יהודייה עשירה בשם זה שטבעה שבועות אחדים לפני כן באסון הטיטניק.

אביה הקים בהארלם בית מרקחת ומאוחר יותר העבירו לברוקלין, העסק פרנס את המשפחה בכבוד. האב היה מתבולל אולם אדיס חוותה מסורת יהודית ולמדה מעט יידיש אצל סבה וסבתה מצד אמה. מגיל צעיר קיבלה חינוך מוזיקלי וכבר בגיל שש ניגנה בכינור, ומאוחר יותר למדה נגינה בפסנתר.

כיוון שהיה לה קול צלול וערב שאפה אמה שאדיס תפתח קריירה כזמרת אופרה. מגיל עשר החלה ללמוד זמרה אצל פרופסור אלברט ז'אנו ובמקביל למדה בלט ושפות זרות – איטלקית, צרפתית, ספרדית וגרמנית. בזכות ז'אנו קיבלה את תפקידה הראשון כוויולטה באופרה ב"לה טראוויאטה" מאת ג'וזפה ורדי בנובמבר 1934. הביקורות על הופעתה היו חיוביות ביותר, ומצנטית ידועה בשם דוריס קרסגי נפגשה עמה. מאז היו השתיים בקשרי ידידות ודה פיליפ התייחסה לקרסגי כאל אם שנייה.

בשנת 1935 הייתה לאשתו השלישית של האמרגן היהודי הנודע מקס רבינוף (Max Rabinoff). בשנת 1937 הופיעה בהצגת בכורה של "לה טרוויאטה" בוושינגטון הבירה בפני הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. דה פיליפ למדה זמרה בארצות הברית, איטליה וצרפת.

כוכבת עולה

ביולי 1936 יצאה יחד עם דוריס קרסגי למסע הופעות באירופה. לשם כך למדה למעלה מ-15 תפקידים אופראיים באיטלקית ובצרפתית. דה פיליפ הופיעה עד אוגוסט 1939 בפריז, רומא, לונדון, בריסל, ורשה, ריגה וקובנה. בתקופה זו השתלמה גם בשירה. בסוף אוגוסט יצאה באוניה מצרפת, עקב הוראת שלטונות ארצות הברית לאזרחיה בסוף אוגוסט לעזוב את צרפת, יצאה דה פיליפ באוניה לניו יורק. כיוון שחלתה במהלך ההפלגה עברה לאחר זמן קצר להתגורר במקסיקו סיטי. שם חתמה עם חברת קוקה קולה על חוזה הופעות לשלוש שנים ברדיו. ההופעות ברדיו היו רווחיות מאוד, דה פיליפ הרוויחה למעלה מ-35 אלף דולר לשנה. בתקופה זו יצאה גם לסיבוב הופעות ברחבי דרום אמריקה והקימה לשם כך להקה אופראית בשם Coca Cola Opera. בהופעותיה שרה גם עם זמרים וזמרות מפורסמים באותה עת, ביניהם טיטו סקיפה, לילי פונס, רמון ויגאי ואחרים. עם תום מלחמת העולם השנייה שבה לניו יורק.

פעילותה בארץ

באוקטובר 1945 הופיעה בארוחת ערב חגיגית שארגנה המגבית היהודית ושמעה שם דיווח על יהודי ברית המועצות ועדויות של ניצולי השואה וחיילים אמריקנים. ערב זה השפיע עליה לנסוע לארץ ישראל ולעזור להקמת מדינה יהודית. אדיס סברה שאם כל יהודי מצליח יתרום מכשרונו כמה חודשים בארץ ישראל, יהיה זה רווח גדול גם לו עצמו וגם למדינה היהודית. לכן יצאה לארץ על סיפון אניה שבדית ועמה מטען של 16 מזוודות מלאות בתלבושות. האניה ניזוקה בלב יב ונגררה לנמל פורט סעיד. ביום למחרת עלתה על אוניית דואר מצרית והגיעה לנמל חיפה בנובמבר 1945. ימים אחדים לאחר הגעתה כינסה מסיבת עיתונאים בתל אביב והודיעה:

	בואי לארץ איננו מקרי. שנים על שנים חלמתי על נסיעה זו…בדעתי לחזק את "האופרה העממית" ולבנות היכל אופראי מכספים שיצטברו מהופעותי ומתרומות שאגייס. אישית, אינני זקוקה לכסף, יש לי די.

זמן קצר לאחר הגעתה ארצה הכירה דה-פיליפ את שמחה אבן-זהר ששימש אז כגזבר "חוג ידידי האופרה הארצישראלית העממית". השניים התאהבו וסיפור אהבתם היכה גלים בתל אביב עקב היותו של אבן-זוהר נשוי ובעל משפחה. דה-פיליפ הופיעה מדצמבר ועד יוני 1946 ברחבי הארץ באופרה העממית בהצגות לה טרוויאטה ולה בוהם וערכה גם מחזור של רסיטלים. במרץ הגיע גם בעלה, מקס רבינוב, לארץ. ב-10 ביוני הופיעה בקונצרט פרידה בפני כמה אלפי צופים בגן רינה, הבטיחה לעשות למען האופרה העממית ויצאה לארצות הברית לחיסול עסקיה שם. היא שבה לארץ בתחילת אוגוסט אותה שנה.

ההחלטה על הקמת האופרה הייתה משותפת לדה-פיליפ ולבן-זוגה אבן-זהר. הם חילקו ביניהם את התפקידים כך שהיא טיפלה בתחום האמנותי והוא בתחום המנהלי. ב-29 בנובמבר 1947 הקימה את האופרה הארצישראלית, כשמה של האופרה מייסודו של מרדכי גולינקין שפעלה בשנים 1923–1940. בעקבות הקמת מדינת ישראל הוחלף השם לאופרה הישראלית. דה פיליפ תמכה במוסד מכספה בתחילת דרכו.

באוגוסט 1950 נישאה לאבן-זהר, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה.

החל מן ההצגה השנייה של האופרה, "הספר מסביליה", נטלה דה-פיליפ על עצמה את מלאכת הבימוי. בית האופרה סבל בשנותיו הראשונות מקשיים, אך דה פיליפ התאמצה לקיים הופעות סדירות בתל אביב ובירושלים בעקבות סכסוך ממושך עם תיאטרון "הבימה" על השימוש באולמה ובשל גרעון כספי הפסיקה האופרה את הופעותיה בתחילת מאי 1954. לאחר מכן נסעה דה פיליפ לארצות הברית ושבה לארץ ב-1956.

ביולי 1957 הודיעה דה-פיליפ במסיבת עיתונאים שהאופרה תחזור לפעילות בסתיו ותחל בעריכת חזרות באולם ברחוב מנדלשטם 12. בינואר 1958 רכש חוג ידידי האופרה את בניין קולנוע קסם (כיום מגדל האופרה) עבור האופרה.

למרות פעילותה של אדיס דה-פיליפ, הייתה האופרה הישראלית שרויה במשך שנים רבות בגירעונות כספיים, ולא עלה בידה להגיע למעמד בינלאומי דומה לזה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אדיס דה-פיליפ נפטרה באופן פתאומי ב-1978 ונטמנה בבית העלמין קריית שאול. האופרה הישראלית שהקימה המשיכה לפעול לאחר מותה תוך קשיים מרובים עד שנסגרה בשנת 1982. אבן-זוהר שימש כמנכ"ל האופרה במשך כל פעילותה, 35 שנים, עד לסגירתה.

במשך מספר שנים לאחר פטירתה חילקה קרן על שמה מלגות לזמרים אופראיים.

לאחר מותה נקרא גן ציבורי ברמת חן שברמת גן על שמה, וכן נקבע שלט הנצחה בחזית הבית שבו גרה עד לנישואיה ברחוב ארבע ארצות 2 בתל אביב. עיריית תל אביב קראה רחוב ביפו על שמם של שמחה אבן-זהר ואדיס דה-פיליפ.